פסק-דין בתיק ע"א 6439/99

השופטת א' חיות:

רקע הדברים

1.        בני משפחת פרח המונה שבעה אחים ואחיות, התקשרו ביום 13.1.1982 בחוזה קומבינציה עם לז-רום חברה קבלנית לבניין ופיתוח בע"מ (להלן: חוזה הקומבינציה והקבלן, בהתאמה). חוזה הקומבינציה התייחס למגרש בהרצליה, הידוע כחלקה 6 בגוש 6534, ועל פיו התחייבו בני משפחת פרח למכור לקבלן 55% מתוך זכויות הבעלות הרשומות על שמם במגרש. בתמורה התחייב הקבלן לבנות על המגרש  שלושה בניינים ובהם לפחות 30 דירות, בנות ארבעה חדרים כל אחת. כמו כן התחייב הקבלן כי מתוך כלל הדירות שתיבנינה, יבנה עבור בני משפחת פרח, על חשבונו, אותן דירות המגלמות 45% של זכויות הבעלות במגרש, שנותרו בידי בני משפחת פרח. דירות אלה הוגדרו בחוזה הקומבינציה כ'דירות המוכרים', וייקראו להלן: דירות התמורה, ואילו המגרש וכן המבנים שניבנו עליו לאחר חתימת חוזה הקומבינציה ייקראו להלן: המקרקעין. 

           על פי ממצאיו של בית המשפט המחוזי, קמה זכותם של בני משפחת פרח מכח חוזה הקומבינציה ל- 13.5 דירות מתוך 30 הדירות שנבנו בפועל. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי בני משפחת פרח רכשו מהקבלן זכות לחצי דירה נוספת וכתוצאה מכך, עמדו לרשותם 14 דירות וכל אחד מבני המשפחה, קיבל שתי דירות.

2.        הפרשה נשוא הערעורים שבפנינו נוגעת לדירות התמורה שקיבל אחד האחים לבית-פרח, חיים (להלן: חיים פרח) על פי חוזה הקומבינציה וכן לדירה נוספת, אותה רכש חיים פרח מאת אחיו, אריה פרח, על מנת להעניק דירה לכל אחד משלושת ילדיו, תמר, בן-ציון ונינה.

           כוונותיו הטובות של חיים פרח להעניק במתנה דירה לכל אחד מילדיו לא עלו יפה והדברים הגיעו לכלל קרע משפחתי והולידו הליכים משפטיים, בהם מעורבים, פרט לילדיו של חיים פרח, גם שני בנקים למשכנתאות, הטוענים לזכויות בדירות הרלוונטיות, מכח שעבודים לטובתם.

תמצית העובדות

3.        העובדות הרלוונטיות להליכים שבכאן, כפי שהן עולות מתוך החומר שהוצג ומממצאיו של בית משפט קמא, הן אלה: 

א.        ביום 18.4.1992 חתם חיים פרח על תצהיר לפיו הוא נותן במתנה את זכויותיו באחת מדירות התמורה שקיבל, לבתו תמר (תצהיר זה יקרא להלן תצהיר המתנה והדירה הנזכרת בתצהיר תקרא להלן דירת תמר). כשישה חודשים לפני חתימת תצהיר המתנה, חתם חיים פרח על ייפוי כח בלתי חוזר, בו מינה והסמיך את עו"ד עמי פולמן להעביר לתמר ללא תמורה את דירת תמר. בספטמבר 1991, כחודשיים קודם לחתימת ייפוי הכח, נמסרה החזקה בדירת תמר לליאת ויצחק מירב - בתה וחתנה של תמר - לצורך מגורים. דירה נוספת מתוך דירות התמורה, זו שיועדה לבן-ציון (להלן: דירת בן-ציון), נמכרה לבני הזוג לוי, שאינם נמנים עם בני משפחת פרח. הדירה השלישית, זו שיועדה לנינה, שימשה במשך תקופות מסויימות במהלך שנות ה-90' למגורי נינה, וכן למגוריו של חיים פרח, שהתגורר בה יחד עם נינה, לאחר שהתאלמן וחלה (להלן: דירת נינה).

ב.        ביום 25.11.1990 וכן ביום 6.4.1992, קודם לחתימת תצהיר המתנה, נטלו חיים פרח ובנו בן-ציון פרח שתי הלוואות בסך כולל של 250,000 ש"ח מבנק ירושלים לפיתוח ומשכנתאות בע"מ (להלן: בנק ירושלים) ולהבטחת פרעונן, התחייב חיים פרח לרשום לטובת הבנק משכנתא על הדירות שתירשמנה על שמו. בגין ההתחייבויות האמורות לרישום משכנתא, אף נרשמו ביום  27.11.1990 וביום 6.4.1992, שתי הערות אזהרה לטובת בנק ירושלים, על כלל זכויותיו של חיים פרח במקרקעין, אך ביום 15.3.1993 חתם בנק ירושלים על אישור המופנה לחיים פרח בו נאמר כי המשכנתאות תירשמנה על דירת נינה (להלן: מכתב הייחוד).

ג.        לאחר שנרשמו הערות האזהרה לטובת בנק ירושלים, נרשמה ביום 11.3.1993, מתוקף תצהיר המתנה, הערת אזהרה לטובת תמר על זכויותיו של חיים פרח במקרקעין.

ד.        בתה וחתנה של תמר, ליאת ויצחק מירב, התגוררו, כאמור, בדירת תמר מאז ספטמבר 1991, וביום 11.6.1992 חתמה תמר על תצהיר מתנה לפיו העניקה את זכויותיה בדירה לבתה. כשנתיים לאחר מכן, ביום 8.6.1994, נטלו בני הזוג מירב וכן תמר הלוואה בסך 120,000 ש"ח מטפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ (להלן: בנק טפחות) ולהבטחת פרעונה ניתנה לבנק טפחות התחייבות לרשום משכנתא על דירת תמר. התחייבות זו, נחתמה על ידי עו"ד פולמן בשם חיים פרח, מתוקף ייפוי הכח הבלתי חוזר ובגינה נרשמה, ביום 19.6.1994 הערת אזהרה נוספת על זכויותיו של חיים פרח במקרקעין.

ה.        ביום 12.5.1995 הודיע חיים פרח לבתו תמר במכתב שנשלח על ידי בא כוחו עו"ד אריאלי, כי נוכח מצבו הכלכלי, הרפואי והאישי, אשר לדבריו הורע מאוד לאחר פטירת אשתו, הוא נאלץ לבטל את "הסכמתו מיום 18.4.1992 להעניק [לה] במתנה את זכויותיו [בדירת תמר]" (מכתב זה יקרא להלן: מכתב הביטול). 

ו.        חיים פרח ובנו בן-ציון לא פרעו לבנק ירושלים במועד את ההלוואות שנטלו, ולפיכך, נקט בנק ירושלים בהליכי הוצאה לפועל למימוש זכויותיו של חיים פרח בדירת תמר ובדירת נינה.

ההליכים בפני בית משפט קמא

4.        בעקבות מכתב הביטול, הגישו תמר, ליאת, יצחק ובנק טפחות (להלן: המערערים) תובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ה"פ 1092/95) ובה עתרו לפסק דין הצהרתי הקובע כי ליאת היא בעלת הזכויות בדירת תמר. המערערים ביססו את עתירתם זו על הוראת סעיף 2 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק המתנה), וטענו כי הדירה ניתנה לתמר על ידי חיים פרח ב'מתנה לאלתר', ממנה אין הוא רשאי לחזור בו. על כן, כך הוסיפו המערערים וטענו, אין תוקף למכתב הביטול, והענקת הדירה במתנה על-ידי תמר לביתה ליאת, עומדת בעינה. לחלופין, טענו המערערים בפני בית משפט קמא כי גם אם מדובר ב'התחייבות לתת מתנה', כמשמעה בסעיף 5 לחוק המתנה, ממנה רשאי נותן המתנה לחזור בו, חלים במקרה דנן הסייגים לחזרה, הקבועים בסעיף 5(ב) לחוק. בהקשר זה טענו המערערים כי חיים פרח אינו יכול לחזור בו מהתחייבותו משום שתמר וליאת הסתמכו על ההתחייבות ושינו את מצבן וכן משום שחיים פרח ויתר בכתב, באמצעות ייפוי הכח, על זכות החזרה כאמור. עוד טענו המערערים כי לא הוכחה הרעה ניכרת במצבו הכלכלי של חיים פרח ועל כן, אין להחיל במקרה הנדון את הזכות לחזרה מן ההתחייבות, הקבועה בסעיף 5(ג) לחוק המתנה.

           פרט לתובענה שהגישו המערערים, הוגשו באותה פרשה, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שתי תובענות נוספות, על ידי בנק ירושלים (ה"פ 86/96; ה"פ 87/96). בתובענה שבה"פ 87/96 עתר הבנק לסעד הצהרתי לפיו חיים פרח זכאי להירשם כבעלים של דירת תמר, מן הטעם שהעניק לתמר התחייבות בלבד לתת לה את הדירה במתנה בעתיד, התחייבות ממנה חזר בו. לחלופין טען הבנק כי גם אם מדובר במתנה לאלתר,  כפופה המתנה להתחייבות הקודמת בזמן, אשר ניתנה לו על ידי חיים פרח, לרישום משכנתא על הדירה. כמו כן, עתר הבנק להטלת עיקול לטובתו על דירת תמר, בהתאם לסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967. התובענה הנוספת שהגיש בנק ירושלים בה"פ 86/96, התייחסה לדירת נינה ובה טען הבנק כי חיים פרח ניסה להבריח דירה זו מידיו בכך שביטל את ההסכם בו התקשר עם אחיו אריה, לרכישתה של הדירה. לפיכך, עתר הבנק לסעד הצהרתי שהזכויות בדירת נינה שייכות לחיים פרח, וכי הבנק זכאי להיפרע ממנה את החוב בגין ההלוואות.

פסק דינו של בית משפט קמא

5.        בשל היותן נוגעות לאותה פרשה, אוחד הדיון בשלוש התובענות וביום 13.7.1999 ניתן בהן פסק הדין, נשוא הערעורים שבפנינו, לפיו נדחתה תובענת המערערים בה"פ 1092/95 להצהיר על זכויותיה של ליאת בדירת תמר. כמו כן, נדחתה תובענת בנק ירושלים בה"פ 86/96 בעניין דירת נינה, ואילו תובענת הבנק בה"פ 87/96 נתקבלה ובית המשפט קבע כי חיים פרח הוא הזכאי להירשם כבעלים של דירת תמר. כמו כן, הורה בית המשפט על עיקול הדירה לטובת בנק ירושלים. תוצאה זו התבססה על מסקנתו של בית-המשפט המחוזי לפיה תצהיר המתנה הוליד התחייבות מצד חיים פרח לתת לתמר מתנה בעתיד, להבדיל מהענקת מתנה לאלתר. בית משפט קמא הוסיף וקבע בהקשר זה כי השלמת מתנה במקרקעין טעונה רישום, ומשלא הושלם רישומם של הבניינים ושל הדירות בלשכת רישום המקרקעין על שם בעלי הזכויות בהן, אין בפנינו מתנה שלמה ומוגמרת אלא התחייבות בלבד לתת מתנה בעתיד, ממנה רשאי נותן המתנה לחזור בו. עוד קבע בית משפט קמא כי נוכח ההרעה הניכרת שחלה במצבו הבריאותי והכלכלי של חיים פרח, קמה על פי סעיף 5(ג) לחוק המתנה, זכותו לחזור בו מן ההתחייבות שנתן. לבסוף קבע בית משפט קמא כי הסייגים לחזרה, הקבועים בסעיף 5(ב) לחוק המתנה, אינם חלים במקרה הנדון. אשר להסתמכות ולשינוי המצב, קבע בית משפט קמא כי משהעבירה תמר את הדירה במתנה לבתה ליאת, מנועה היא מלטעון לשינוי מצב ואילו הסתמכותם של ליאת ובעלה, אפילו היתה כזו, אין בה, כך קבע בית משפט קמא, כדי לשלול מחיים פרח את זכות החזרה מן ההתחייבות שנתן לתמר. הפועל היוצא ממסקנותיו אלה של בית משפט קמא הוא כי הזכויות בדירה שבו לידי חיים פרח. מכאן קביעתו הנוספת של בית משפט קמא בה"פ 87/96 לפיה זכאי חיים פרח להירשם כבעל הזכויות בדירת תמר וזכאי הבנק להיפרע מדירה זו את חובותיו של חיים פרח, במסגרת הליך ההוצאה לפועל שנקט. אשר לדירת נינה קיבל בית משפט קמא את גרסתו של חיים פרח, לפיה בוטל הסכם המכר בינו ובין אחיו, אריה. על כן, כך הוסיף בית משפט קמא וקבע, שייכת דירת נינה לאריה ולא לחיים פרח והבנק אינו יכול להיפרע מדירה זו את חובותיו של חיים פרח.